הכלים המוזיקליים שלנו

בלוג זה על כלי הנגינה היקרים לנו התחיל בינואר 2022 ורץ רד עד יולי 2023, ובו אנו מספרים על כל הכלים המשמעותיים שלנו. (שלחנו את העדכונים דרך הניוזלטר החודשי שלנו, אותו אנחנו כבר לא שולחים.)

ינואר 2022

כזוג מוזיקלי, כמובן יש לנו מספר לא מבוטל של כלי נגינה. כולם יקרים לנו מאוד, אבל חלקם קרובים במיוחד ללבנו. בפינה זו, ברצוננו לשתף אתכם בחלק מהכלים הללו ואת הסיפורים שמאחוריהם.

הנה הכלי הראשון – זה שהחל את חייו המוזיקליים של לארי.

זו הגיטרה הראשונה שהייתה בבעלותי. למדתי לנגן עליה והופעתי לראשונה איתה. אבל זה לא היה המפגש הראשון שלי עם נגינה...

סבי מצד אמי נפטר ב-1963, ובכסף שהשאיר לאמי היא קנתה פסנתר. (הפסנתר הזה עדיין פעיל, ממוקם בבית אחותי בקיבוץ בבקעת הירדן.) נהגתי לנגן בו, בלי להבין טכנית מה אני עושה, אלא פשוט להנאתי. במקצועה, אמי הייתה מורה להערכת מוזיקה ולא האמינה בלהכריח אנשים ללמוד לנגן בכלים. היא ידעה שאם מישהו רציני ברצונו ללמוד לנגן, זה יקרה. לא הייתי רציני לגבי הפסנתר באותה תקופה.

הנה תמונה שלי ושל אמי היפיפה ליד הפסנתר שלנו. הייתי בצבא כשתמונה זו צולמה, 1978.

אבל הגיטרה שבתמונה לעיל היא לא הגיטרה הראשונה שהתחברתי אליה. יום אחד, לקראת סוף 1969, הייתי בביתו של בן דודי במיאמי. בחדר השינה שלו, היה לו ארון קיר עם דלתות הזזה. הוא היה פתוח חלקית ונשענה על הקיר הצדדי, כאילו מוארת בקרן אור שמימית, עמדה גיטרה אקוסטית ישנה במלוא תפארתה. שאלתי אם אני יכול לשאול אותה, לקחתי אותה הביתה, התחלתי לנסות לנגן בה ולאחר מספר ימים אמרתי לאמא שלי שאני רוצה ללמוד לנגן.

אמא השיגה לי מורה - ריצ'רד שלוט - שלא לימד אותי איך לנגן בגיטרה, אלא פשוט לאהוב את הגיטרה. הדבר הראשון שהוא לימד אותי היה ריף בלוז פשוט! הוא לא לימד אותי לקרוא תווים (אני עדיין לא יודע איך), הוא לימד אותי רק אקורדים. הוא הגיע אלינו הביתה פעם בשבוע, עד שעלינו ארצה בנובמבר 1970.

ריצ'רד היה בחור מדהים – הוא היה 193 ס"מ בכל הכיוונים(!), מורה לגיטרה כמו גם מורה לפסנתר, שוטר לילה, ובחור כיפי מכל הבחינות. הוא היה מספר לי על מערכת הרכבות החשמלית שלו שכיסה את כל רצפת המרתף בביתו! צר לי שמעולם לא הייתה לי הזדמנות לראות את זה.

(למטה – חשבונית מהמורה ריצ'ארד – הוריי שילמו $3 לשיעור!)

יום אחד, חודש-חודשיים אחרי שריצ'רד התחיל לבוא לעזור לי עם תשוקתי, הוריי חזרו הביתה עם קופסת קרטון גדולה, ובתוכה - גיטרה. הגיטרה שלי.

נהגתי לחזור הביתה מהתיכון ולשבת שעות לנגן בגיטרה, כל יום. בן דוד אחר נתן לי שתי קלטות אודיו של מוזיקה מלוקטת שהוא חשב שאוהב, עם שירים של סיימון וגרפונקל, קאט סטיבנס, דון מקלין, ג'יימס טיילור, ברד, קרוסבי סטילס ונאש, ג'וני מיטשל ועוד. משם הגיעו ההשפעות המוזיקליות הראשונות שלי. (כלומר, מלבד מוזיקה קלאסית בבית - החוויה הראשונה שלי בקולנוע הייתה בגיל שנתיים - "פנטזיה" של דיסני, כמובן.)

אני דווקא שמעתי על סיימון וגרפונקל לפני שהגענו לארץ - בכיתה ג' במיאמי לימדו אותנו את המילים של "Feelin' Groovy", אבל עדיין לא לגמרי התחברתי לצמד.

הנה אני מנגן בגיטרה בגיל 14 - אותה תמונה שמודבקת לגיטרה בתמונה העליונה.

בתחילת שנות העשרה שלי התחלתי להתחבר גם לפסנתר. מעולם לא קיבלתי שיעורי נגינה בפסנתר, פשוט לקחתי את הצלילים שניגנתי בגיטרה, מצאתי אותם בפסנתר, הוספתי להם קצת נופך, העברתי את הצלילים החדשים בחזרה לגיטרה - ותודות להלוך ושוב הזה, הצלחתי להגיע לרמת הנגינה בה אני נמצא היום, בשני הכלים.

יחד עם זאת, היה לי גם רשמקול קטן והייתי מקליט שירים מהרדיו או מתקליטים ומנגן בגיטרה יחד עם המוזיקה שהקשבתי לה. שעות על גבי שעות. עד שניגנתי את השיר בדיוק כמו המקור.

לא למדתי שום דבר על פיתוח קול עד שהגעתי לשנות ה-40 לחיי. זה מה ששירה הייתה בשבילי – ליווי לנגינה בגיטרה שלי – ולא להפך! מינדי עזרה לי להבין את החשיבות של היפוך סדר העדיפות הזה - משהו שלדעתי עדיין לא למדתי לגמרי.

****

אין לי תמונות מהאירוע, אבל בפעם הראשונה שהופעתי מול קהל אמיתי, הייתי בן 16, בכיתה י'. זה היה במסיבת סוף השנה של בית הספר. עמדתי על במה מול כ-300 איש, עם הגיטרה הזו ומיקרופון ווקאלי אחד (הגיטרה אפילו לא הייתה מוגברת! המיקרופון הווקאלי קלט כל מה שהיה יכול, מן הסתם). שרתי שיר אחד - "Me and Julio Down By the School Yard", וזהו. ירדתי מהבמה, מבלי להבין בדיוק את המשמעות של מה שקרה שם.

זו גם הגיטרה שנשאתי איתי כמעט לכל מקום בתקופת השירות הצבאי - כולל בטירונות! תמיד הייתי מוכן להעניק לחבר'ה כמה רגעים של הנאה מוזיקלית כשהיה לנו זמן. למעשה, לאחר זמן מה אחד מחבריי הקרובים יותר בבסיס סיפר לי שהסתובבה שם שמועה שאחיו של פול סיימון היה בין הטירונים - ושרוב החיילים האמינו שזו אמת!

כיום, הגיטרה הזו מחוברת לקיר. אי אפשר לנגן בה יותר. היא הייתה שמישה עד לפני כ-12 שנים. נהגנו לשים אותה בסלון, עומדת על הרצפה ונשענת על כוננית ספרים. יום אחד, בזמן שלא הייתי בחדר, קייסי (החתולה השובבה שלנו) שיחקה בקרבתה, הפילה אותה, וראש הגיטרה נסדק. זה כלי סנטימנטלי עבורי, אבל היא לא גיטרה בעלת ערך מספיק כדי להשקיע בה. ולכן יש לה מקום של כבוד בקיר המשרד שלנו, ממש מאחוריי בעת שאני כותב את המילים האלה.

וזה הסיפור של הגיטרה הראשונה שלי. בחודש הבא נספר לכם הכל על הפסנתר של מינדי...

פוסטים של כלי הנגינה שלנו:

יולי 2023

ספטמבר 2022

אוגוסט 2022

יולי 2022

מאי 2022

אפריל 2022

מרץ 2022

פברואר 2022

ינואר 2022